לפניי שתי בקשות רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' סגנית הנשיאה ש' וסרקרוג), שדחה בקשה ליתן רשות לערער על החלטת בית משפט השלום בחדרה (כבוד השופטת ה' אסיף), בה נקבע כי אין מקום לעכב ביצוע החלטה שהורתה על סגירת מסעדה.
1. המשיב 2 ברע"א 8553/07, הוא המבקש ברע"א 8882/07 (להלן: המשכיר), הוא בעל חנות (להלן: הנכס) הממוקמת בקומת הכניסה של בית משותף בחדרה (להלן: הבית המשותף), בו מתגורר גם המשיב 1 ברע"א 8553/07, הוא המשיב 2 ברע"א 8852/07 (להלן: הדייר). בשנת 1977 בעקבות סכסוך שפרץ בין דיירי הבית המשותף, וביניהם הדייר, לבין המשכיר באשר לאופן ניהול הנכס, חתמו הצדדים על הסכם פשרה, במסגרתו נקבע, בין היתר, כי המשכיר או מי מטעמו רשאים לנהל בנכס "מזנון סנדוויץ'-בר", אך נאסר עליהם לפתוח בו מסעדה או סטקייה (להלן: הסכם הפשרה). ביום 21.6.77 קיבל הסכם הפשרה תוקף של פסק דין על ידי בית משפט השלום בחדרה (ת.א 620/76) .
2. בשנת 1996 שכר המבקש ברע"א 8553/07, הוא המשיב 1 ברע"א 8882/07 (להלן: השוכר), את הנכס מהמשכיר, וניהל בו מזנון. לאחר כ-8 שנים, בעקבות הרחבת שטח הנכס, נערך בין השוכר למשכיר חוזה שכירות מחודש בו הוסכם כי השוכר ינהל במקום מסעדה (להלן: חוזה השכירות), וכך אכן נעשה. הדייר ראה בניהול מסעדה בנכס משום הפרה של הסכם הפשרה מצידו של המשכיר, והגיש נגדו תביעה לבית משפט השלום בחדרה לפי פקודת ביזיון בית המשפט.
3. ביום 19.4.07 קיבל בית משפט השלום בחדרה (כב' השופטת ה' אסיף) את תביעתו של הדייר, וקבע כי משקיבל הסכם הפשרה תוקף של פסק דין יש בהפעלת המסעדה בנכס משום סירוב לציית לצו בית משפט, כמשמעותו בפקודת ביזיון בית המשפט. לאור האמור, הורה בית המשפט על הפסקת ניהולה של המסעדה במקום תוך 30 ימים. כן, נקבע כי אם לא יבצע המשכיר את האמור, יחוייב בתשלום סכום של 500 ש"ח על כל יום של הפרה ויהיה צפוי למאסר, היה ותוגש בקשה מתאימה (בש"א 3481/06) (להלן: החלטת הביזיון).
בקשת רשות ערעור שהגיש השוכר על החלטת הביזיון לבית המשפט המחוזי בחיפה (כב' סגנית הנשיאה ש' וסרקרוג) נדחתה ביום 9.9.07 (ר"ע 1987/07).
במקביל, ביום 22.8.07, הגיש המשכיר תביעה נגד הדייר לבית משפט השלום בחדרה, בה טען כי הסכם הפשרה בוטל, ולחילופין עתר לביטולו ולביטול פסק הדין שנתן לו תוקף (ת.א 3898/07). במסגרת התביעה ביקש המשכיר צו הצהרתי זמני שבו יורה בית המשפט על התליית תוקפה וחלותה של החלטת הביזיון. בית המשפט נתן צו הצהרתי ארעי עד להחלטה בבקשה (בש"א 3025/07).
4. בד בבד הגיש השוכר תביעה נגד המשכיר והדייר לבית משפט השלום בחדרה בה עתר לאכיפת חוזה השכירות שנערך בינו ובין המשכיר ולפיצויים בגין הפרתו (ת.א 2844/07). על פי הודעת עדכון שהגיש השוכר באשר להתפתחות העניינים בהליך זה, המשכיר והדייר הגישו כתבי הגנה, אך קדם משפט טרם התקיים. במסגרת התביעה האמורה, הגיש השוכר בקשה לעיכוב ביצוע החלטת הביזיון. לטענתו, חרף היותו הנפגע העיקרי מההחלטה, לא צורף להליך המשפטי שהתקיים בין הדייר למשכיר בבית משפט השלום בתל אביב. השוכר הוסיף וטען, כי המשכיר פעל בחוסר תום לב שעה שנמנע מלגלות לו על הסכם הפשרה עובר לחתימה על הסכם השכירות.
5. בקשה לעיכוב ביצוע החלטת הביזיון שהגיש השוכר במסגרת תביעתו נדחתה על ידי בית משפט השלום (כבוד השופטת ה' אסיף) ביום 15.7.07 (בש"א 1934/07). נקבע, כי מהותה של הבקשה היא אכיפת חוזה השכירות שנערך בין השוכר למשכיר. דא עקא, אכיפה זו איננה אפשרית לפי סעיף 3(1) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א- 1970, (להלן: חוק החוזים - תרופות), הואיל והיא סותרת את פסק הדין שהעניק תוקף להסכם הפשרה.
6. על החלטתו של בית משפט השלום בבש"א 1934/07 הגיש השוכר לבית המשפט המחוזי בחיפה בקשת רשות ערעור ולצידה בקשה לעיכוב ביצועה של החלטת הביזיון. ביום 9.9.07, לאחר שנתקבלה תגובת המשכיר והדייר, דחה בית המשפט המחוזי (כבוד סגנית הנשיאה ש' וסרקרוג) את בקשת רשות הערעור והורה כי אין לעכב את ביצועה של החלטת הביזיון. נקבע, כי פסק הדין אשר נתן תוקף להסכם הפשרה יצר מעשה בית דין אשר הקים זכות שבחפצא, החלה כלפי כולי עלמא, לפיה לא ניתן לנהל מסעדה בנכס. משכך, אין בכוחו של חוזה השכירות שנערך בין המשכיר לשוכר, המקים לכל היותר זכות אובליגטורית, כדי לגבור על הזכות שנקבעה בפסק הדין.
7. ביום 11.10.07 הגיש השוכר בקשת רשות לערער על החלטתו של בית המשפט המחוזי (רע"א 8553/07), היא הבקשה שלפניי. לטענתו, יש לעכב את ביצוע החלטת הביזיון, וזאת ממספר סיבות עיקריות. ראשית, לדבריו, לא ידע על הסכם הפשרה בשעה שחתם על הסכם השכירות. לטענתו, ביצוע החלטת הביזיון עלול להסב לו נזק בלתי הפיך, שכן הדבר יאלץ אותו לסגור את המסעדה שהוא מנהל בנכס, לאחר שהשקיע את מיטב כספו לצורך העניין. שנית, הוא טוען כי החלטת הביזיון נסובה רק על חלקים מסויימים מן הנכס, שכן לדבריו, בשנת 1996 הורחב הנכס מעבר לגודלו המקורי לגביו נחתם הסכם הפשרה. לפיכך, הוא טוען, אין איסור מוסכם לנהל מסעדה בחלקים שנוספו לאחר 1977. שלישית, השוכר טוען כי הגם שהוא הנפגע העיקרי מהחלטת הביזיון, הוא לא צורף כצד להליך המשפטי שהתנהל בעניין זה. רביעית, לשיטתו של השוכר הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין הוא הסכם אשר אכיפתו איננה צודקת בנסיבות העניין. חמישית, לטענת השוכר, הן פסק הדין שנתן תוקף לפשרה, הן החלטת הביזיון אינם מעניקים זכות כלפי כולי עלמא באשר לנכס, אלא חלים רק כלפי המשכיר שהיה צד להליכים אלו, ומשכך אין הם מחייבים אותו. שישית, טוען השוכר כי הדייר פעל בשיהוי שעה שהגיש את התביעה לפי פקודת ביזיון בית המשפט רק לאחר שהסתיימה בניית המסעדה במקום.
כמו כן, ביקש השוכר ליתן סעד זמני ולעכב את ביצועה של החלטת הביזיון עד למתן החלטה בבקשת הרשות לערער שהגיש.
8. במקביל הגיש גם המשכיר בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי (רע"א 8882/07). לטענת המשכיר, פסק הדין שנתן תוקף להסכם הפשרה מחייב אך את הצדדים החתומים עליו, ומשכך שגה בית המשפט המחוזי כשקבע כי פסק הדין שנתן תוקף להסכם הפשרה העניק "זכויות שבחפצא". לדבריו, הזכויות שהוקנו בהסכם הפשרה הן "זכויות שבגברא", ולפיכך אין הן יכולות לחייב את השוכר שהוא חליפו.
9. בהחלטה מיום 28.10.07 ביקשתי את תגובת הדייר והמשכיר לבקשת רשות הערעור שהגיש השוכר. המשכיר הודיע כי אין הוא מתנגד לבקשה.
יצויין כי ביום 2.12.07 ניתנה החלטה בבקשתו של המשכיר לעכב את בצוע ההחלטה במסגרת ההליך שהתנהל בינו ובין הדייר (בש"א 3025/07). בית המשפט קבע כי סיכוייו של המשכיר לזכות בתובענה נגד המשכיר, בה ביקש את אכיפת חוזה השכירות, נמוכים וציין כי הוא פעל בחוסר תום לב. הבקשה לעיכוב ביצועה של ההחלטה נדחתה. לאור האמור, שלח בא כוחו של המשכיר בקשה לשוכר והורה לו להפסיק לאלתר את הפעלת המסעדה בנכס. בתגובה הגיש השוכר בקשה דחופה למתן סעד זמני לבית משפט זה במסגרת בקשת רשות הערעור שהגיש, רע"א 8553/07. בהחלטה מיום 6.12.07 דחיתי את בקשתו.
בתגובה שהגיש הדייר לבקשת רשות הערעור שהגיש השוכר הוא טוען כי אין להיענות לבקשתו של השוכר, הואיל ובמעשיו הוא מפר את הדין, תוך שהוא "מהלך בדרכי כחש ושם את דרך השקר וההטעיה כנר לרגלו", כך בלשונו. לדבריו, השוכר ממשיך להפעיל את המסעדה על אף החלטת הביזיון וחרף העובדה כי ביום 2.12.07 הוסרו כל העיכובים אשר הוטלו על ידי הערכאות השונות על מימושה של החלטת הביזיון. לטענתו, השוכר ידע, עובר לשכירת הנכס, כי הפעלת מסעדה בו אסורה כאמור בהסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין. באשר לטענת השיהוי שהועלתה כנגדו, טוען הדייר כי הוא לא ישב בחיבוק ידיים וכי פעל בכל האמצעים שעמדו לרשותו לרבות פניות לגורמי האכיפה במטרה למנוע את הפעלת המסעדה בנכס.
10. דין שתי בקשות רשות הערעור, הן של המשכיר הן של השוכר, להידחות. בית המשפט המחוזי דן בעניין כערכאת ערעור ומצא כי יש לדחות את הבקשה למתן צו מניעה זמני בהתבסס על עובדות המקרה ונסיבותיו, בשקלו את השיקולים הרלוונטיים. לא מצאתי מקום להתערב בהחלטת בית המשפט קמא, מאחר והסוגיה הנדונה לא מעלה שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינם של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). השאלות המשפטיות שמעלה המשכיר בטענותיו עניינן בתביעה העיקרית ואין הן מצדיקות מתן רשות ערעור בשלב זה בטרם התבררו לגופן. זאת ועוד, כאשר מדובר בסעדים זמניים דוגמת הסעד המבוקש במקרה דנן, לא נוטה ערכאת הערעור להתערב בהחלטתו של בית המשפט שלדיון, זולת במקרים חריגים (ראו למשל: רע"א 3954/98 קנית השלום השקעות בע"מ נ' מ.ס.י.פ בע"מ (לא פורסמה, 15.11.98); רע"א 1767/07 שרעבי נ' מדינת ישראל (טרם פורסמה, 7.3.07). הדברים מקבלים משנה תוקף בענייננו כאשר הבקשה מוגשת ב"גלגול שלישי" לאחר שנבחנה ונדחתה על-ידי שתי ערכאות.
11. גם בחינת הדברים לגופם מצדיקה את דחיית הבקשות. צו מניעה זמני הוא סעד מן היושר, וככזה הוא מותנה בשיקול דעתו של בית המשפט. בין השיקולים שעל בית המשפט לשקול בעניין זה עליו ליתן דעתו לשני שיקולים מרכזיים: האחד - סיכויי התביעה העיקרית, או למצער - האם עומדת שאלה רצינית לדיון או שמא מדובר בתביעת סרק על פניה. השני - מאזן הנוחות בין הצדדים. (תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות). בעניין זה ראו גם: רע"א 6994/00 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' אמר, פ"ד נו(1) 529 (2001); רע"א 5114/05 מינהל מקרקעי ישראל נ' חאן מנולי בע"מ (טרם פורסמה, 23.8.05); רע"א 5288/07 נפטי נ' באר טוביה מושב עובדים להתיישבות שיתופית חקלאית בע"מ (טרם פורסמה, 25.6.07); אורי גורן סדר הדין האזרחי 508-505 (מהדורה תשיעית, 2007)).
באשר למאזן הנוחות. אני ערה להשלכות של אי מתן הצו על השוכר ועל העסק שהוא מנהל בנכס. יחד עם זאת, איני מוצאת כי מדובר בנזק בלתי הפיך, כפי שהשוכר ניסה לטעון. הנכס משמש את השוכר לצרכים מסחריים, ולהבדיל ממקרים בהם עסקינן בדירת מגורים, הרי שבענייננו מדובר בנזק כספי הניתן לפיצוי (ראו למשל: ע"א 5511/06 אמינוף נ' א. לוי השקעות ובנין בע"מ (טרם פורסמה, 30.8.06 ע"א 8632/06 בן יעקב נ' מימון (טרם פורסמה, 7.1.07)). נוסף על כך, הגם כי סביר שהפסקת הפעלתה של המסעדה בנכס כרוכה בנזק לשוכר, אין להתעלם מהנזק שייגרם מהמשכת הפעלתה לדייר. בעניין זה אפנה לנסיבות שהובילו לחתימת הסכם הפשרה מהן עולה כי הריח והרעש שמקורם בהפעלת מסעדה בנכס, הן שהובילו להסכמת הצדדים לפיה לא תנוהל מסעדה במקום. כן יצויין כי הדייר ניהל התדיינות בעניין זה בעבר, וכעת בחלוף השנים לאור התנהלותם של השוכר והמשכיר נאלץ לשוב ולנהלה על אותו עניין.
סיכויי התביעה, כך נדמה, מטים את הכף לטובת הדייר. הסעד הזמני, מטרתו הבטחת קיומו התקין של ההליך המשפטי או הבטחת ביצועו היעיל של פסק הדין (תקנה 1 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). מהאמור לעיל נמצאנו למדים כי על הסעד הזמני להלום את נושא התובענה העיקרית. דא עקא, התביעה העיקרית שהגיש השוכר עניינה אכיפת חוזה השכירות עליו חתם עם המשכיר. על פניו נראה כי גם אם יזכה השוכר בתביעתו לא יעלה בידו להמשיך ולהפעיל מסעדה בנכס. זאת, נוכח החלטת הבזיון שהפכה חלוטה והסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין. לכאורה צדק בית המשפט השלום בקובעו כי אכיפת חוזה השכירות בנסיבות אלו היא בלתי צודקת לפי סעיף 3(1) לחוק החוזים - תרופות. קשה על פניו לקבל את הטענה כי פסק הדין של הפשרה לא חל עליו. מבלי לקבוע מסמרות בעניין, דומה כי השוכר יאלץ להסתפק בסעד ממוני. לפיכך, לא שוכנעתי כי יהיה במתן צו מניעה זמני, כפי שהתבקש, כדי לסייע לו.